שמות פרק ה'

מאת: הרב איתי הלוי

פש(ו)ט הפרק:
משה ואהרן באים לפרעה ומבקשים ממנו לשלוח את ישראל לשלושה ימים למדבר על מנת לעבוד את ה'. פרעה מזלזל בבקשה ואומר 'מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח'. הוא אף מאשים את משה ואהרן שהם נוטעים בעם תקוות שווא להיגאל ובכך מפריעים אותו מעבודתו. כתגובה לבקשת משה ואהרן מצווה פרעה להכביד את העבודה על בני ישראל ובכך למנוע מהם לפתח שאיפות של חירות. עד עתה היה פרעה נותן לעם תבן כדי לייצר ממנו את הלבֵנים, ומעתה מחליט פרעה שבני ישראל יצטרכו לקושש בעצמם קש לתבן. כל

זאת מבלי להאט את קצב ייצור הלבנים. נוגשי פרעה מאיצים בעם ובשוטרים הממונים עליו לעבוד קשה ומהר כדי שלא לגרוע מכמות הלבֵנים היומית. בני ישראל לא מצליחים לעמוד בקצב העבודה המטורף ובעקבות זאת מוכים השוטרים היהודים נמרצות על ידי נוגשי פרעה. השוטרים המסורים, שמוכנים לספוג מכות ובלבד שלא להקשות על בני ישראל, באים להתלונן בפני פרעה על העוול הגדול שנעשה לישראל, אך ללא הועיל. פרעה מקשיח את לבו ולא מסכים לשנות את תנאי העבודה. בצר להם, פונים השוטרים למשה ואהרן ובאים כלפיהם בטענות על כך שביקשו מפרעה לצאת ממצרים, שהרי מאז הוחמר מאוד מצבם של ישראל. משה פונה לה' ומיצר על כך שנשלח לדבר עם פרעה וגרם בכך להידרדרות המצב ולהחמרתו.

מעמיקים מבט:
פרק זה מתאר את צעדיה הראשונים של גאולת מצרים. משה ואהרן נשלחים לראשונה אל פרעה כדי לקדם את יציאת ישראל ממצרים. העם וזקניו, ששמחו והודו לה' על בשורת הגאולה, תלו מן הסתם תקוות גדולות בשליחות זו. ודאי ציפו הם שההבטחה האלוקית תתממש במהרה ובקרוב ממש יצאו ממצרים. ודאי קיוו הם והתפללו בכל לבם להצלחת משה ואהרן בארמונו של פרעה. והנה, למרות כל הציפיות והתקוות, הצעד הראשון בגאולת מצרים מביא עמו דווקא מפח נפש ואכזבה גדולה. על פניו נראה שהניסיון הראשון לממש את ההבטחה האלוקית לא צולח. מצבם של ישראל לא רק שאינו משתפר אלא הולך מדחי אל דחי. במקום התקדמות מופיעה נסיגה. במקום סימני גאולה מופיעים ייסורי גלות קשים יותר. אמונתם של ישראל בתהליך האלוקי של יציאת מצרים עומדת כאן במבחן גדול. האם יצליחו בני ישראל להמשיך לצפות לישועה למרות כל העיכובים שבדרך? האם ידעו הם להעמיק חקר בהבנת סדרי הגאולה? האם יצליחו לגייס את מירב הסבלנות על מנת לאפשר לתוכנית האלוקית להתקדם בקצב שלה?

לפנות בוקר, קודם עלות השחר, ישנה תופעת מיוחדת הנקראת בספרים 'קדרותא דשחרא' [חשכתו של השחר]. לקראת סוף הלילה, בזמן שאנו כבר מצפים ומשתוקקים להארתו המחממת של היום, כשבטוחים אנו שעוד מעט קט ויפציע השחר, דווקא אז מתרחשת תופעה משונה ביותר. השמים מתקדרים לפתע והחושך מתגבר והולך לו. כתב על כך בעל 'ספר חרדים' [בפירושו על הירושלמי בתחילת מסכת ברכות] שכך הוא גם בסדרי הגאולה. בתקופה המיוחדת שבה אור הגאולה עומד להאיר, בשלב הסופי והאחרון של תקופת הגלות, מתרחשת תופעה מוזרה ומעניינת של התגברות החושך. רשעי אומות העולם הנאבקים באור האלוקי שעומד להאיר בעולם מרגישים שאלה הם רגעיהם האחרונים עלי אדמות. אוזרים הם אז את שארית כוחותיהם כדי להיאבק בכל כוחם בהופעת הטוב האלוקי. נראים הם חזקים ומלאי מרץ, אבל לאמיתו של דבר נמצאים הם בתהליך שקיעתם הסופית. אנשי האמונה הגדולים יודעים להביט בתופעה זו של התגברות החושך ולא להיבהל ממנה. יודעים הם שחושך זה מבטא את פרפורי הגסיסה של הרשעה העולמית שעוד מעט יבוא סופה. מכירים הם את סוד הגאולה ומלאים הם בטחון וודאות שמיד לאחר החושך בוא תבוא הגאולה המאירה. כמו השכווי, שנתן לו ה' בינה להבחין מבעוד לילה באור היום העומד לעלות, מבחינים גדולי עולם אלה באור הגאולה העומד להאיר מתוך החושך הגדול. את האמונה הזו צריכים הצדיקים לשתול בלב העם ומתוכה יבין הוא את ערכם ומשמעותם של ייסורי הגאולה העוברים עליו. ייסורים אלה הם שיכשירו אותו, בסופו של דבר, להיפתח ולקלוט את הארתה המיוחדת של הגאולה.